לא סדרת הטלוויזיה שלך היא לא סרט של שמונה שעות, זו סדרת טלוויזיה | הטלוויזיה האמריקאית

טהנה מוטציה מוזרה שמתפשטת ברחבי תעשיית הבידור, משנה צורה ומתעסקת בזמן. סדרות טלוויזיה, כך נראה, ממשיכות להפוך לסרטים. הם כנראה לא סבלניים לאפס, אבל מנהלי ההצגות של משחקי הכס הם ללא ספק מפיצי-על של הגל הנוכחי הזה, לאחר שהציתו מחלוקת כשתיארו את התוכנית שלהם כ”סרט של 73 שעות” עוד בשנת 2017. עד מהרה, נוף הטלוויזיה היה רוחש סדרות שמותגו מחדש כסרטים בעלי אורך משתנה אך כבד אחיד. הניסוח שונה בתדירות גבוהה מספיק כדי להגיע למעמד של “חרפת כל קיום” עבור מבקרי טלוויזיה, וכדי לעורר יצירה של צעקות ומלמולים בניו יורקר. עכשיו, כדי לצטט תוכנית שהציתה חבית אבקה של ויכוח על ההבדל בין קולנוע לטלוויזיה לפני זמן לא רב, “זה קורה שוב”.

מיילס מילר ואלפרד גוך, היוצרים המשותפים של האתחול הקרוב של משפחת Addams לנטפליקס ביום רביעי, השמיעו את מילות הקסם בראיון ל-Vanity Fair מוקדם יותר השבוע, וקבעו כי “השאיפה של התוכנית הייתה להפוך אותה ל-Tim של שמונה שעות. סרט ברטון.” (ברטון משתתף כמפיק בפועל ובמאי לארבעה מתוך שמונת הפרקים.) הם הוציאו את האבק מעל הסאונדביס הישן בתקופה של ביקורת מוגברת עליו, כאשר אריק קריפקה, ראש הנערים, הפיל לאחרונה את הכפפה על חוֹמֶר. על במאי טלוויזיה שטוענים שהגו את הסדרה שלהם כסרט, הוא אמר: “לך תזדיין! לא אתה לא! תעשה תוכנית טלוויזיה. אתה בעסקי הבידור.” במיני-סדרה החדשה של אוליבייה אסיאס, המדמיינת מחדש את סאטירת השואוביז שלו מ-1996, אירמה וופ, מנהלת התוכנית בתוך התוכנית מזכירה את הפתגם “סרט בן שמונה שעות” בראיון כאילו כדי ללגלג על חוסר ההימנעות של הביטוי. כשדיבר איתי בקאן מוקדם יותר השנה, הוא אישר שהוא לא שותף למחשבה, ושהשורה הזו חולקת את מרק הקריקטורה המדגישה את שאר הסדרה.

כדי להבין את הסיבה לכל המהומה שמקורה בדמות דיבור עניינית לכאורה, נדרשת מודעות לקונוטציות ולהטיות המקודדות בשתיקה בציר הטלוויזיה לסרט. כשיצרני הטלוויזיה אוהבים את עבודתם לסרט, הם מזמינים שורה של אסוציאציות שנקבעו על ידי השבחים לקלאסיקות של שנות ה-00 כמו The Sopranos או The Wire, שהדגישו את האיכויות ה”קולנועיות” שלהן: שאפתנות בקנה מידה, סיפור סיפור ארוך, תחכום טכני עם המצלמה. כאשר סופרים ערכו השוואה זו, היא נסרקה כתובנה; שמגיע מפיהם של במאים, זה נשמע יותר כמו שליטה בתדמית, הבטחה רחבה יותר שהסדרה המדוברת מספיק מוצלחת כדי לעמוד בהשוואה לבנים הגדולים של מסך הכסף. זו שיטה לחלוקה מקדימה של הג’וינט, ולהרחיק את הטלוויזיה מחושניות הנתפסת כבלתי נפרדת מאופיו של המדיום.

סטילס מאת Irma Vep. צילום: HBO

וכך מתחילים לראות את ההתנשאות בקו החשיבה הזה שמרחיק את כל מי שמושקע בכבוד ובהערכה לטלוויזיה. גם אם הקו של “סרט X-hour” לא היה משמש כתירוץ להתעסקות בפרק-פרק תוך התעלמות בוטה מאמנות הקצב העדינה, היא עדיין הייתה לא מדויקת מיסודה. שימוש בעונה שלמה אחת כדי לספר סיפור כולל המחולק לקטעים אינו מתאים את הקולנוע לתבנית הטלוויזיה, אלא עצם ההגדרה של הטלוויזיה עצמה. אותם סופרים המנויים לפילוסופיה הפגומה הזו לא דחו את ההצגה בסידרה, רק החליטו להיות גרועים בזה. כל תוכנית טלוויזיה גדולה מצאה דרך לספר סיפורים הכלולים במרחב של פרק, שבכל זאת מתלכדים למבנה נרטיבי גדול יותר. סטרימינג מאפשר לנו לבטל את הזמן בין התקנות, ורבים מדי לקחו את זה כהרשאה מרומזת לנטוש את אבני הבניין של האמנות.

המעין-מם של “סרט X-hour” מסגיר רעיון מבולבל לגבי כבוד ותוקף יצירתי, שכן במאים בעלי מורכבות נחיתות מתארים לעצמם שייקחו אותם ברצינות רבה יותר אם יפילו את גורלם בקולנוע. (שימו לב שמנהלי הזיכיון של היקום הקולנועי של מארוול מהססים לחשב את המוצר שלהם כמו תוכנית טלוויזיה, אפילו כשהם מאלצים סיפורים סדרתיים ומרוקנים את הפאר המלוטשת מהקולנוע.) זה מסתכם בסוג של נבואה שמגשימה את עצמה, ב שהטלוויזיה לעולם לא תזכה למעמד עד שהגורמים לה ילבשו את הפורמט שלהם בגאווה. טוב יעשה כל אחד אם יאמץ את התכונות הייחודיות לתחום הנבחר כיתרונות שיש לעבוד איתם, לא כמגבלות שיש להתגבר עליהן. עד שהם עושים זאת, יש דרך פשוטה לחשוף את האבסורד של הטלוויזיה שמתעטפת בבגדים של הסרט: בפעם הבאה שאתה שומע מישהו מנפח את אווירת היוקרה של תוכנית בצורה כזו, תדמייני את הסרט הכי מביך, חובבני ובזוי שאי פעם אי פעם. ראה. (אני אוהב ללכת עם The Oogieloves בהרפתקת הבלון הגדול.) תן לדוגמא שלה להיות לקח – שלמילים יש משמעויות, שצורה לא יכולה להיות שם נרדף לאיכות, ושיש דברים הרבה יותר גרועים מטלוויזיה.

Leave a Comment