ג’אן ונר ב”רולינג סטון”: “כמה ביקורות היו פשוט מגעילות עד בלתי נסבל” | מוּסִיקָה

טלפני כמה ימים, יאן ונר דיבר על הדור שלו. לדידו, התפיסה הרווחת שלבני דור המילניום ודור הזרים יש בשר בקר עם בייבי בום כמוהו – מההנחות שלהם לגבי ראשוניות המוזיקה שלהם וכלה באשמתם בשינויי אקלים – לא עפה.

“אני לא רואה שום הוכחה לכך”, אמר מייסד מגזין הרולינג סטון. “מילניאלס מתלהבים מהמוזיקה של שנות ה-60 והביטלס והסטונז באותה מידה שהם מתעניינים במה שקיים. והאחריות לאי התמודדות עם משבר האקלים מוטלת באופן ישיר על תעשיית הפחמן וחברות הנפט והפוליטיקאים שלקחו את כספם, לא על הבייבי בום”.

דעות כאלה עשויות להופיע באנשים צעירים מסוימים כסיבה שהם טבעו את הביטוי “בסדר, בומר” מלכתחילה. אבל, אם כן, בומר הוא משהו כמו מותג עבור ונר כבר יותר מחצי מאה, ומצליח במיוחד. אף על פי שהוא מעולם לא כינה את עצמו דובר של הדור שלו – עצם הרעיון של זה גורם לו להתבלבל – ונר מילא תפקיד גדול הן בשיקוף אמיתותיו והן בקידום המיתולוגיה שלו. למעשה, רצונו לבטא מחדש את מחויבותו לנושאים ולהיסטוריה של הדמוגרפיה שלו הייתה אחת הסיבות לכך שהוא החליט לכתוב ספר זיכרונות חדש בן 554 עמודים שכותרתו – מה עוד? -כמו אבן מתגלגלת. “רציתי להראות מהי הרוח והתכלית והטבע של הבייבי בום”, אמר.

על הדרך, הוא גם רצה להציג רקורד שקבע עם מגזין “רולינג סטון”, שהפך אותו לאחד ממיזמי ההוצאה המהדהדים והנערצים ביותר של המאה ה-20. תוך כדי כך היא גם ביססה אותו כאחת הדמויות הכוכבות והשנויות במחלוקת בתעשייה. כפי שמתברר, למחלוקת הייתה גם יד מרכזית בהשראת ספרו.

לפני חמש שנים יצא לאור ספר נוסף על ונר, שכותרתו “אצבעות דביקות” מאת העיתונאי ג’ו הגן, שלעתים הציג דיוקן נובל של נושאו. זה אמנם הכיר בריצת ההישגים עוצר הנשימה של ונר, אבל גם צייר אותו כאוהד מעורב בעצמו שבגד בחברים טובים והשתמש במגזין שלו כדרכון אישי לחיים הגבוהים ככלי לחדשנות עריכה ויצירתיות. לרוע מזלו של ונר, בהתקשרות עם הספר הוא נתן להגן את המילה האחרונה על תוכנו, והותיר את אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהוצאה לאור חסרת אונים לערער על נקודת המבט שלה. “נכנסתי לזה באמונה מלאה, ברצון לסמוך ולהיות ספר פתוח ולספר סיפור”, אמר ונר. “האמנתי שיש שם יושרה. טעיתי.”

יאן ונר צילם החודש. צילום: Evan Agostini/Invision/AP

ונר אמר שהתגובה הראשונה שלו לאחר שקרא את ספרו של הגן הייתה “להיות חולה בבטן. כל הכסף והזמן והמאמץ הזה הושקעו במשהו שהתברר ככתוב כל כך גרוע ולא מדויק ומצמרר. לא ידעתי שהוא כזה רוחני מגעיל”.

בהתחשב בחוויה כזו, יש שיראו בהכרח בספרו של ונר כתיקון מחוטא לספר הקודם. ואכן, התורה שלו מדגישה יותר את הניצחונות המקצועיים שלו מאשר הפקאדילו האישיים שלו. אבל הוא גם מציע תצפיות כנות רבות, הערכות ברורות וגילויים משעשעים על ההיסטוריה הארוכה והמפורסמת של המגזין. כמו כן, יש מידע גלוי על חייו האישיים, ממערכת היחסים העמוסה שלו עם אמו ועד לחייו כהומוסקסואל שלא קיבל את הזהות הזו במלואה עד שהיה בגיל העמידה.

ונר דיבר ארוכות על כל זה על ידי זום מבית החוף שלו במונטוק, לונג איילנד. נראה שזוף ונח, הוא דיבר בהתלהבות ובמהירות נערית, ענה על שאלות מאתגרות עוד יותר עם תשובות מהירות, אם לא תמיד קלות לניתוח.

נולד בניו יורק לפני 76 שנים, ונר גדל בסן רפאל, קליפורניה, ממש מחוץ לסן פרנסיסקו בקטע שמשפחתו זכה לכינוי Rainbow Road. הוריו התגרשו כשהיה בן 11, ובעוד הוא מתאר את אביו בספר כ”אדם טוב לב ונדיב”, הוא כתב דברים הרבה פחות מחמיאים על האם הזו. הוא מתאר אותה כנרקיסיסטית קיצונית, בשלב מסוים משווה אותה לדונלד טראמפ, אולי הדמות הציבורית הפחות אהובה עליו. כשהיא הייתה על ערש דווי והוא נתן לה נשיקה אחרונה, המילים האחרונות של אמו אליו היו “תוריד את הידיים המטונפות שלך ממני”. עם זאת, כשנשאל עליה בראיון שלנו, אמר ונר “הערצתי את אמא שלי. בתור ילדה, אני לא יודע אם היא הייתה כל כך נרקיסיסטית. רק אחרי הקולג’ היא קצת… אני לא יודע…” ואז קולו שקע.

כשנשאל כיצד לדעתו התנהגותה השפיעה עליו בגדול, הוא אמר שהוא מאמין שזה נתן לו את המנטרה “לצאת ולקבל את מה שאתה רוצה. צאו עד הסוף”.

ונר בימיו הצעירים.
ונר בימיו הצעירים. צילום: ארכיון בטמן

זה בהחלט מה שהוא עשה ב-1967 כשהקים את רולינג סטון בסן פרנסיסקו, שם התפרצה סצנת רוק גדולה. עם 7,500 דולר שהוא לווה מבני משפחה ומאשתו לעתיד, ג’יין שינדלהיים, הוא יצא ליצור פרסום שיתייחס לרוקנ’רול ביראת כבוד שמעולם לא זכה לו. התוצאה היכתה עצבים די מהר, בסיוע ראיונות נוקבים ומושכלים עם כוכבי רוק כמו מיק ג’אגר ופיט טאונסנד. המגזין זכה למשיכה נוספת באמצעות תכונות פרובוקטיביות, כמו התפשטות על התופעה החדשה של רוק גרופי ושימוש בתצלום עירום שנאסר בעבר של ג’ון ויוקו על השער. האחרון גרר תגובות לופתות פנינים מהעיתונות המרכזית, מה שעזר לגיליון להימכר כל כך טוב, עד שונר צייץ מאוחר יותר, “הדפיס ערלה מפורסמת והעולם יצעיד לך דרך”.

התמונה הייתה מהפכנית לא רק משום שהציגה את כוכב העל הנערץ ביותר של ימיו חשוף לחלוטין, אלא גם משום שהוא הקרין לא מיניות אלא טוהר. “לג’ון היה גוף ממוצע למדי ואשתו ממוצעת למדי. אז זו הייתה הדרך שלהם לומר ‘כולנו אותו דבר”’ אמר ונר. “זה היה אומר ‘אל תתבייש בגוף שלך’. שורת השער הייתה מבראשית: ‘הם היו עירומים ולא מפחדים’”.

ברוח זו, ונר היה בטוח בעצמו מספיק כדי להדפיס כתבות במגזין שהכילו עד 10,000 מילים בימים הראשונים. “זה עשה אותנו שונים,” אמר, למרות שהוא מאפשר זאת כעת, “חלקם [stories] נמשך יותר מדי זמן.”

ונר מאמין שחלק מביקורות התקליטים המוקדמות של המגזין גם לא התיישנו היטב, כולל הסרת אדמה חרוכה של האלבומים המוקדמים של לד זפלין, כמו גם הערכה של הופעת הבכורה של ה-Jimi Hendrix Experience שריחחה את “האיכות הירודה של שירים והטירוף של המילים”.

“חלק מהביקורות היו פשוט מגעילות בצורה בלתי נסבלת”, אמר ונר. “למען האמת, זו הסיבה שנפטרתי מלסטר באנגס. אין ספק שהוא היה סטייליסט טוב, אבל הוא היה לועג לעבודה של מישהו בלי סיבה מלבד זה היה ריף טוב בשבילו”.

בימיו הראשונים של המגזין, ונר פיתח מערכת יחסים קרובה עם טיטאנים של תעשיית המוזיקה כמו Ahmet Ertegun של אטלנטיק רקורדס, ובשלב מסוים לקח כספים מקלייב דייויס מקולומביה כדי לעזור לשמור על המיזם שלו. האם אי פעם חשש שדברים כאלה יפגעו בתוכן המגזין? “הייתי בטוח שאוכל להתנגד לזה”, אמר. “ואנשים כמו קלייב היו מתוחכמים מספיק כדי לדעת שהערך שלנו עבורם תלוי בכך שנהיה כנים עם הקורא.”

באופן דומה, הידידות ההולכת וגוברת של ונר עם מיק ג’אגר לא מנעה מרולינג סטון לנהל סיקור כנה באכזריות של אסון הסטונס באלטמונט. “לא הייתה לנו ברירה אלא ללכת עם הסיפור האמיתי”, אמר.

עם זאת, ככל שחלף הזמן ווינר הפך לחברים עם כוכבים כמו ברוס ספרינגסטין ובונו, עם זאת, הדברים נעשו קצת יותר עכורים. בספר הוא כותב על איך הוא ובונו היו מנופפים זה לזה מהמרפסות שלהם המשקיפות על סנטרל פארק ווסט. “אני לא אכחיש [adding] חצי הכוכב הנוסף בביקורת שיא מדי פעם”, אמר ונר. “ההתלהבות שלי אולי הייתה עצומה, אבל אז מה? הכל היה חיובי לכולם”.

בסופו של דבר, עם זאת, הייתה לזה תוצאה נתפסת. ככל שהמגזין הפך למצליח יותר ויותר, קוראים מבוגרים היו אומרים מעת לעת שהוא “סולד אאוט”. “זו הייתה האובססיה של כולם,” אמר ונר. “האדם שניסח זאת בצורה הטובה ביותר היה טימותי לירי, שאמר, ‘הדאגה שלנו היא לא ש”הוא יהיה מסחרי מדי” אלא ש”הוא לא הולך להיות מסחרי מספיק! הוא אמר לי, ‘יש לך תפקיד שהוא מאוד חשוב'”.

קלווין קליין, פראן לבוביץ', קלי קליין וג'אן ונר במסיבת יום ההולדת ה-70 של מלקולם פורבס ב-1989.
קלווין קליין, פראן לבוביץ’, קלי קליין ווינר במסיבת יום ההולדת ה-70 של מלקולם פורבס ב-1989. צילום: רון גללה/אוסף רון גללה/Getty Images

עד לנקודה זו, הרקורד של סיפורים חשובים שהמגזין פרסם במהלך השנים הוא מדהים, מהכתיבה המופרכת של האנטר תומפסון, לחשיפת השערורייה על קארן סילקווד, ועד לקבל את סקופ המאה עם הסיפור הפנימי על מקום הימצאה של פטי הרסט. כשאפילו ל-FBI לא היה מושג איפה היא נמצאת.

לאורך כל הניצחונות הללו, והפרופיל הציבורי ההולך וגדל שלו, הצליח ונר לשמור על מיניותו עלומה במידה רבה. בספר הוא כותב על מפגשים מיניים סמויים שהיו לו עם גברים עוד מהפנימייה בשנות ה-50, תקופה שבה דברים כאלה עברו דמוניזציה כמעט אוניברסלית. לאשתו הייתה מודעות מוגבלת לחלק הזה בחייו במשך עשרות שנים. ונר עצמו לא קיבל את המיניות שלו במלואה עד שהתקרב לגיל 50, בהשראת מערכת היחסים שלו עם מעצב האופנה מאט ניי. עם זאת, הוא מדווח על מאבק מועט בהיבט הזה של חייו בכל העשורים שלפני כן. “לא חיפשתי לצאת מהארון”, אמר. “זה יצר כמה מתחים, אבל הייתי בסדר גמור. גידלתי ילדים צעירים. הייתה לי משפחה. לא הייתה לי סיבה לנענע שום סירה”.

כשהוא דן בנושא בראיון שלנו, אי אפשר לדעת אם ונר מפחית מרגשות מסוימים שהוא חווה או שהוא פשוט ממדר מומחה. כמו הרבה אנשים יעילים מאוד, הוא יוצא פחות כאיש הרהור מאשר אדם של פעולה, תכונה שעלולה להוביל לחוסר עקביות בעמדות המוצהרות שלו. בשלב מסוים בשיחה שלנו, הוא כינה את היציאה “שחרור נהדר. פשוט הרגשתי הרבה יותר טוב”. באחר, הוא אמר שאולי לא היה יוצא בכלל אלמלא העובדה שהוא התאהב בניי. זה עדיין מכעיס אותו שמערכת היחסים שלהם “הוצאה” על ידי כתבה בוול סטריט ג’ורנל. “אני לא חושב שזה היה מוצדק”, אמר. “הסיבה היחידה שהם עשו את זה הייתה בגלל סנסציה. זה היה לא נעים כי ניסיתי לנווט את ההחלטה עם אשתי ואנשים אחרים במעגל שלי”.

היום, עם שישה ילדים במשפחתו (שלושה מהם אומצו עם ניי), אמר ונר שלהיות הומו זה רק “חלק ממי שאני. אני מזדהה יותר כאבא”.

מאז שמכר את חלקו ברולינג סטון לפני חמש שנים, היה לו הרבה יותר זמן להתרכז בתפקיד האבהי הזה. אולי החלק הרגשי ביותר בספר מכסה את הפרידה שלו מהמגזין והגורמים הרבים שהובילו לה. גורם אחד, לדבריו, היה “המאבק במעלה הגבעה נגד האינטרנט, שגרם לכך שניהול המגזין אינו “עוד דבר שופע ופורץ דרך”, אמר. “זה היה ‘איך אנחנו חוסכים כסף?'”

יותר מכך, הוא נשרף על המוזיקה. “זה פשוט חזר על עצמו עבורי”, אמר. “לא רציתי לקרוא עוד פרופיל אחד של מוזיקאי.”

אחד הקשיים האחרונים היה המחלוקת שהגיעה לאחר שהמגזין פרסם כתבה על אונס קבוצתי באוניברסיטת וירג’יניה שלא התרחש. הוא מאמין שחלק ממה שהוביל להקפדה הבלתי מספקת של המגזין בבדיקת סיפורה של האישה נבע מ”הזדהות עם הקורבן. זה אומר שאנחנו לא צריכים ללחוץ יותר מדי”, אמר. “קבל את המילה שלה, אל תכניס אותה לעוד לחץ והשפלה.”

זמן מה לאחר שמכר את המגזין לג’יי פנסקה – איל תקשורת שהוא מתאר בספר כ”אדם נאה עם תספורת נוראית” – ונר הפסיק לקרוא את הרולינג סטון. “זה לא באמת קשור לדברים שמעניינים אותי”, הוא אמר.

במקום זאת, הוא התעדכן בקריאת רומנים, בנסיעות ובגידול שלושת ילדיו הקטנים. למרות שהוא חווה כמה פחדים בריאותיים רציניים במהלך השנים האחרונות, הוא אמר שהוא בשיפור המצב. “יש לי הגב הרע והרגל הרעה שלי,” הוא הרשה, “אבל אני מרגיש בסדר.”

יותר מכך, הוא מתענג בכך שסוף סוף יש לו את ההזדמנות לחגוג את מורשתו במילים שלו. בהערכת מורשתו עם הרולינג סטון, הוא אמר, “הרקורד נהדר. אנשים יכלו לזלזל, אבל עשינו את הדבר הנכון”.

Leave a Comment